<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך יצחק ריש גלותא</h1>
<h2>דף יח:</h2>
גרסינן ביבמות פרק האשה שלום בינו לבינה [קט"ו ע"ב]. יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה אתי מקורטובא לאספמיא ושכיב. ושלחו מתם וכו'. מי חיישינן לתרי יצחק או לא. אביי אמר חיישינן. רבא אמר לא חיישינן. אמר אביי מנא אמינא לה דההוא גיטא דאשתכח בנהרדעא וכתיב ביה בצד(ק) לוגניא מתא אנא ארודדנילאי נהרדעא (ו)תריך ית פלניתא אינתי וכו' עד תיבדק כל נהרדעא וכו'. אמר רבא מנא אמינא לה דהנהו שטרי דנפקי במחוזא וכתיב בהו חבי בר נאני ונאני בר חבי, ומגבי ביה רבה בר אבוה. ואביי למאי ניחוש אי לנפילה מזהיר זהיר ביה, אי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד ליה גביה. מאי אמרת דילמא [מסר ליה], אותיות נינהו ואותיות נקנות במסירה.
ותו גרסינן [שם קט"ז ע"א] ההוא גיטא דאישתכח בסורא וכתיב ביה הכי בסורא מתא ענן בר חייא נהרדעא פטיר ותריך ית פלניתא אינתתיה, ובדוק רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא הוה ענן בר חייא אחרינא לבד מענן בר חייא מחגרא דהוה בנהרדעא, ואתו סהדי ואמרו דההוא יומא כי איכתב גיטא ענן בר חייא גבן הוה בנהרדעא. אמר אביי אפילו לדידי דחיישינן, הכא לא חיישינן הא אמרי סהדי בנהרדעא הוו, מאי בעי בסורא. ורבא אמר אפילו לדידי דלא חיישינן, הכא חיישינא דדילמא בגמלא פרחא [אזל] אי נמי בקפיצה אי נמי מילי מסר.
קשה לי לאביי דאמר דחיישינן בכה"ג, א"כ כל אותה משנה דהאשה בתרא [יבמות קכ"א ע"ב] אפילו שמע מן הנשים איש פלוני מת וכן אפילו שמע מן התינוקות שהלכו (לחפור) [לספוד] את פלוני. וכן [שם קכ"ב ע"א] התחילו להיות (מסיחין) [משיאין] עד מפי עד (ומפי איש ואשה) מפי אשה ומפי עבד ושפחה ואפילו על פי בת קול. כדתנן התם [שם קכ"ב ע"א] מעשה בצלמון באחד שאמר אני פלוני בן פלוני. נשכו נחש והרי הוא מת השיאו את אשתו. היכי דמי אליבא דאביי, מאי שנא הכא דלא חיישינן לשיני בְשֵם, ולשני יצחק חיישינן.
וכן ההיא דשנים אוחזין [ב"מ י"ח ע"א] ובפרק כל הגט [גיטין כ"ז ע"א] דרמינן מתני' אהדדי, ההוא דמצא גיטי נשים ושיחרורי עבדים דייתיקי מתנה ושוברים הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהן שלא ליתן. ורמינהו המביא גט ואבד ממנו מצאו לאלתר כשר, ואם לאו פסול. והכא קתני שאני אומר נמלך עליהן שלא ליתנן, הא [אמר] תנו נותנין ואפילו לזמן מרובה. ומשני רבה כאן במקום שהשיירות מצויות כאן שאין השיירות מצויות והוחזקו שני יוסף בן שמעון, הא לאו הכי לא חיישינן. ורבה דוקא כי איכא תרתי לריעותא הוא דחיישינן, כגון שיירות מצויות והוחזקו שני יוסף בן שמעון, הא לאו הכי לא חיישינן.
ורב הונא לא אשכחן דפליג עליה. דמסקינן התם [ההוא] גיטא דאישתכח בבי דינא דרב הונא דהוה כתב ביה בשוירי מתא דעל רכיס נהרא ואמר רב הונא חוששין לשני שוירי. ואפילו הכי מסקינן אמר ליה רב חסדא לרבה פוק עיין בה דלאורתא קא בעי לה רב הונא מינך, אלמא לרב הונא נמי לא (קמא) [קים] ליה. אלא דמעיקרא אמר חיישינן לשני שוירי, וממילא נמי לשם כשם, בין במגרש בין במתגרשת. מיהו ראיה לא אייתי רב הונא למילתיה. ורבה פשיטא ליה דלא פשט ליה דלא חיישינן אלא היכא [דאיכא] תרי חששות, שיירות מצויות ושמות מוחזקין. ואביי לא אייתי ראיה מרב הונא דחייש, ולא רבא מרבה דלא חייש. וזה תימה.
ורב חסדא נמי דאמר ליה לרבה דלעיין בה, משמע דלדידיה נמי מספקא ליה. ורבי זירא נמי לא פשיטא לן אי סבר לה כרבה או לא. מיהו אפילו אם תמצי לומר דכולהו חיישי [יותר] מרבה, היינו משום דאיכא חדא מיהא למיחש, או שיירות מצויות, או שמות מוחזקים. [אבל] היכא דליכא אפילו חדא מהני משמע [דאפילו] רב הונא לא חייש, דהא דחייש היינו כדמסקינן משום רב [הונא] ודינא דידיה כשיירות מצויות הוא מיהא. אבל היכא דליכא שיירות ולא חזקת שמם, משמע הא אמר תנו נותנין ואפילו לזמן מרובה.
מיהו רבי ירמיה [ב"מ י"ח ע"ב] דמתרץ לרומיא דידן כגון דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון, ש"מ כל כמה דלא אתו עדים לא מהדרינן. וכל שכן לרב הונא דאיכא למימר דמחמיר טפי מרבי ירמיה דאמרינן חתמו עדים כעדים. ולא מהדרינן אלא בסימן מובהק. וכן ההיא מסקנא דמסקינן התם [ב"מ י"ט ע"א] רבה בר בר חנה [אירכס ליה גיטא] בבי מדרשא אמר אי סימנא אית לי בגוה אי טביעות [עינא] אית ליה בגויה ואהדריה ניהליה. ומספקא ליה אי משום סימנא (ארעי) דאע"ג דלאו מובהק משום דסימנים דאורייתא, או משום טביעות עינא דעדיף [מסימנא], כדאיתא בפרק גיד הנשה [חולין צ"ו ע"א]. מיהו י"ל כיון דבבי מדרשא אירכיס ליה היינו כמקום שיירות ואיכא למיחש כדרב הונא. דאי לאו הכי הוו מהדרי ליה. ואיכא נמי למימר לאו כל בתי מדרשות לשיירות דמו, אי לאו בבי דינא דרב הונא. ואע"ג דלענין מציאה לא שנא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהרבים מצויים שם [הרי אלו] שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם [ב"מ כ"ד ע"א], אע"ג [דלאו] כשיירות היינו דמעלמא קאתו.
גרסינן בתוספתא בשלהי יבמות [פי"ד הי"א] אין מעידין עליו עד שיכירו שמו ושום [אביו] אבל אמר ואחד יצא מעיר פלוני מפשפשין באותה העיר אם לא יצא משם אלא הוא תינשא אשתו. הכא משמע דלא חיישינן לשני שוירי. ותימה דהכא הוו קרו ליה יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי. ואפילו הכי אמר אביי דחיישינן לשני יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי. דגירסת הספרים כך היא. שלחו מהתם יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה אזיל מקורטובא לאספמיא ושכיב מי חיישינן לתרי יצחק או לא. אע"ג דלא מסיק מי חיישינן לתרי יצחק ריש גלותא או לא, נראה הפירוש כך לשני יצחק ריש גלותא. ותימה לאביי (דהא) [דמאי] גרע מהא דגט פשוט [ב"ב קס"ז ע"א] שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת כיצד יעשו ישלשו. אם היו משולשים יכתבו סימן כהן או דורות. ואין סימן גדול מזה שהיה נקרא ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי. [אבל אם אזיל יצחק סתם] ואחר כך יצא קול יצחק שכיב, בהא מי לימא רבא לא חיישינן כמה יצחק בעולם, ופשיטא דצריך לברר איזהו כדי להתיר אשתו.
וההיא נמי דגט פשוט כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו [עמו], והשובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה, ובלבד שיהא מכירן. וכדמסיק התם דצריך להכיר שם שניהן בין בגט בין בשובר. ופרכינן התם טובא, וליחוש הכי והכי, עד וליחוש דילמא אזיל למתא אחריתא וכו', כדמסיק התם. נראה דכל הני חששי כשבא לכתוב אנו חוששין לכך ולכך. אבל בזמן שכבר נעשה מעשה, והגט או השובר מוחזק ביד [האשה או הלוה] אין חוששין, דמסתמא כדין נכתבו, דכל היכא דליכא לריעותא אנן לא מחזקינן לריעותא. מיהו היכא דריע כגון בנפילה או בחזקה דשני יוסף [בן שמעון בעיר אחת] איכא למימר מדלא אזדהר ביה, כל כמה דליתיה בידיה אי נמי (דומות) [דורות] או סימן, איהו אפסיד אנפשיה. אבל בכה"ג תימה כמו שכתבתי.
ובההיא דגיטין פרק האומר התקבל [ס"ו ע"ב], מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו. ופרכינן נמי הכא כדפרכינן בהאשה [יבמות קכ"ב ע"א], וליחוש שמא שד הוא ופרקינן בשראה לו דמות אדם ולא חיישינן לשמותיהן שוין. ובירושלמי שלהי יבמות [פט"ז ה"ו] מייתי להא אההיא דמעשה בצלמון, ומסיק להו כסוגיא הדא. ותו מסיק תמן תנינן המסית זה הדיוט, והמסית את ההדיוט כיצד עושין לו להעיד עליו מכמינין עליו שני עדים בבית הפנימי. ומושיבין אותו בבית החיצון. ומדליקין נר על גביו כדי שיהיו רואין אותו ושומעין קולו. וכן עשה לבן סטדא בלוד, וכה את אמר כך שנייה היא דאמר אני. נראה הפירוש לפי שאמר אני פלוני, כאילו עדים שם. אף הכא נמי, כלומר ידקדקו עליו עד שיאמר המסית נמי אני פלוני האומר כך וכך. ולא יהיו צריכים להדליק הנר, אלא [מספיק] שישמעו קולו שלא יברח וילך ויסית האחרים, פירוש אם במחשיך מעשה שלו שמא ישמט מהן. לכך צריכין לנר שאם יברח ילכדוהו ויביאוהו לבית דין.
תמן תנינן המביא גט ואבד ממנו מצאו על אתר כשר ואם לאו פסול. איזהו על אתר, א"ר יוחנן כל שלא עברו עליו שלשה בני אדם. עבר גוי מהו, נשמענה מן הדא אבא בר חנא אייתי גיטא ואבד מיניה אשכחיה חד סדקיי, אתא עובדא קומוי רבנן ואכשרון. הדא אמרה עבר גוי כשר. נימר סימן [הוי ליה ביה ולא כן תני אין סימן] לגיטין, בה הוא דו אמר תר מצא [תרתי או] תלת שורין ברם הכא ה' שבו היה נקוד. היינו בגמרא דידן [ב"מ י"ח ע"ב] נקב יש בצד אות פלונית רבי עזרא בעי קומוי רבי מנא הכא למה הוא פסול אני אומר אחר היה שם והיה שמו כשמו. הגע עצמך שבדקו כל אותו מקום ולא מצאו שם [אדם] אחר ששמו היה כשמו, אלא משום חומר הוא בעריות. והא תנינן הלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו. א"ל [וכו' האיש הזה היה בידו שני גיטין אחד] כשר ואחד פסול, אבד את הכשר והשליך את הפסול, בשעה שמצא אני אומר פסול מצא.
ותו מסקינן בשלהי יבמות [ירושלמי פט"ז ה"ז] מצאו כתוב בשטר מת פלוני נהרג פלוני, רבי ירמיה אומר משיאין את אשתו. ר' בון בר כהנא אמר אין משיאין את אשתו. מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין. מתניתא מסייעא לרבי ירמיה על פי עדים לא על פי כתבן לא על פי המתורגמן לא על פי עד מפי עד ועכשיו אנן משיאין עד מפי עד ודכוותן על פי כתב ועל פי תורגמן משיאין. מתניתא מסייעא לר' בון בר כהנא ויפה כח העדים מכח השטר וכח השטר מכח העדים, שהעדים שאמרו מת פלוני נהרג פלוני משיאין את אשתו. מצאו כתוב מת פלוני נהרג פלוני אנן משיאין את אשתו. ויפה כח השטר מכח העדים שהמלוה את חבירו בעדים גובה מנכסים בני חורין, בשטר גובה מנכסים משועבדים.
רש"י פירש מי חיישינן לשני יצחק, היכא דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת. רבא אמר לא חיישינן הואיל ולא הוחזקו, אבל היכא דהוחזקו מודה כדאמרינן לקמן. ופירש רש"י עוד ההוא גיטא דאישתכח והאשה עומדת ותובעתו. ועוד פירש אההיא והא חאבי בר נאני ונאני בר וחבי שכיחי טובא ואפ"ה מגבינן ביה כשמוציאין שט"ח על אחרים ול"ח שמא חאבי בר נאני אחר היה, וכיון דלענין ממונא אע"ג דהוחזקו לא חיישינן, לענין איסורא כי לא הוחזקו מיהא לא חיישינן. וכל זה תימה, אי הוחזקו והא אסקינן [ב"ב קס"ז ע"ב] דשני יוסף בן שמעון אין מגרשין אלא זה בפני זה. ולענין ממונא נמי מאי טעמא לא חיישינן לקנוניא במקום שהוחזקו.
